פחות אבל כואב 
 
 
יעל שפריר

מאז ההפרטה, הקיבוץ הוא כבר לא חממה פרוצת גבולות ומשולחת רסן. אבל החברה הקטנה והמסוגרת עדיין מקשה על החריגים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פתח לפריצת גבולות, שהיא מילה יפה למעשים של פשע ושל אלימות (מתוך: "לאהוב את אנה")
 פתח לפריצת גבולות, שהיא מילה יפה למעשים של פשע ושל אלימות (מתוך: "לאהוב את אנה")   
קולנוענים ישראלים אוהבים את הקיבוץ, וזה לא מפליא. קיבוצים הם לוקיישנים נדירים ביופים, המאפשרים ליוצרים המקומיים ליהנות משדות פתוחים אל האופק, לצד קייטרינג זול בחדר האוכל המופרט של הקיבוץ. אבל לא רק שיקולים הפקתיים מושכים את הקולנוע הישראלי אל הקיבוץ. החברה הסגורה והמסגורת הזאת, פטנט בלעדי של המוח היהודי הקודח, צופנת בחובה אוצר של קונפליקטים חברתיים, או שמא עלי לומר תיבת פנדורה. בין אם נולדו בקיבוץ, או בילו בו את חופשות הקיץ, היוצרים המדוברים לא עומדים בפיתוי לפתוח את תיבת השרצים הזו.

"ילדי השמש", סרטו האמיץ של רן טל, שזכה זכה בפרס וולג'ין לסרט התיעודי הטוב בפסטיבל ירושלים 2007, חופר בפצע השותת של מי שחוו על בשרם את הטראומה של הלינה המשותפת. "ילדי השמש" הם ילדי הקיבוצים הראשונים, שנולדו בארץ ישראל של תחילת המאה העשרים להורים צעירים ומלאי תקווה, אשר ניסו ליצור כאן חברה חדשה, שוויונית ומהפכנית. היום, כאמור, הם מלקקים את הפצעים, תוצאות הטעויות שעשו במהלך הדרך החדשה שסללו כאן.

דוגמא נוספת לקשיי הקיום הקיבוצי עולה מסרטו של דרור שאול, "אדמה משוגעת", המתרחש בקיבוץ בדרום בשנות ה-70 ומלווה את התבגרותו של נער, בן לאם מעורערת בנפשה, בחברה קטנה ומדכאת חריגים.

בסדרה "לאהוב את אנה", מתעמת היוצר, ציון רובין, עם סוגיה דומה. אמנם הקיבוץ בסדרה של רובין הוא הקיבוץ שלאחר ההפרטה והלינה בו היא משפחתית, אולם החברה היא עדיין קרובה ולוחצת, והגבול בין הפרטי לציבורי – מטושטש. גם הבעיות בחברת הילדים מזכירות את מה שראינו בסרטים שמתייחסים אל קיבוצים מהדור הישן: יעקב, בנו הקטן של מנשה (איבגי), הוא יתום מאם, ילד רגיש במיוחד שסובל מנידוי חברתי. פנינו אל נטע מנור, מדריכת נוער בקיבוץ גבעת ברנר (שבו גם צולמה הסדרה) כדי להבין האם עולם כמנהגו נוהג. האם גם בקיבוץ שלאחר ההפרטה משלמים הילדים את מחיר האידיאולוגיות של הוריהם?

"עד לפני עשר שנים בערך", אומרת מנור, "החינוך בגיל הנעורים (כיתה ז' ומעלה) היה ברשות המדריכים בלבד, וההורים הסירו אחריות. ההורים לא תפקדו כמעט כהורים, ברמה של לקבוע מה אסור ומה מותר, להציב גבולות. המצב הזה היה פתח לפריצת גבולות, שהיא מילה יפה למעשים של פשע ושל אלימות. כשאני הייתי בת 16, למשל, היה נורמטיבי לפרוץ לגני הילדים ולקחת קרטיבים. הגבולות בין מה שלי ומה לא שלי, מה מותר ומה מחוץ לתחום, היו מאוד מעורפלים. מאז ההפרטה, הדברים השתנו וההורים נכנסו לתפקיד המסורתי שלהם. לכן היום תופעות של פשע, של אלימות או של התעללות בקרב בני נוער, כמו שמתוארות בסדרה, פחות קיימות מבעבר".
 
בקיבוץ יש מה שנקרא 'דמויות', אנשים שלטוב ולרע הם חריגים בנוף (מתוך: "לאהוב את אנה")
 בקיבוץ יש מה שנקרא 'דמויות', אנשים שלטוב ולרע הם חריגים בנוף (מתוך: "לאהוב את אנה")   
נתקלת בעבודתך במקרים של אלימות נוער?
"רק במקרים של אלימות מילולית, שלפעמים הם לא פחות כואבים. המקרים האלה באים בדרך כלל על רקע של חריגות. בקיבוץ יש מה שנקרא 'דמויות', אנשים שלטוב ולרע הם חריגים בנוף, והרבה פעמים העקיצות הן על רקע היותו של ילד קרוב לאחת הדמויות האלה – כמו למשל גיבור הסרט 'אדמה משוגעת'. אבל ילדים תמיד מוקיעים את החריג ובעצם הבעיות בקיבוץ מאוד דומות לבעיות של חברות ילדים ונוער בעיר. לאנשים יש נטייה להדביק סטיגמות למקומות והקיבוץ סובל מסטיגמה של חברה שמטאטאה מתחת לשטיח את הבעיות שלה, אבל הבעיות כאן הן לא חמורות כמו שנדמה, וכבר לא מטאטאים אותן מתחת לשטיח".

איך פותרים את הבעיות?
"בניגוד לבועה שבה חיו הקיבוצים פעם, היום הם חלק מהחיים במדינה. זה אומר למשל, שאם יש לי בעיה שמצריכה התערבות חיצונית, אני פונה לשירותי הרווחה. יש היום בקיבוצים את הנכונות לקבל עזרה מבחוץ. יש כאן למשל שוטר קהילתי, שבא מחוץ לקיבוץ, והוא מעורב בכל דבר שנחשב לפשע. יש מגמה של לדבר על הדברים. של להוציא את מה שבפנים החוצה – מה שפעם לא היה דבר שכיח".

מה שקורה בגבעת ברנר מייצג את מה שקורה בקיבוצים בכלל?
"לכל קיבוץ יש מאפיינים אחרים, שקשורים למיקום שלו בארץ ולגורמים נוספים. גבעת ברנר שנמצא במרכז וקרוב מאוד לעיר רחובות, הוא סיפור אחר לגמרי משער הנגב למשל. אבל יש משהו בחברה קטנה, סגורה וקרובה שמציף הרבה קשיים, ולפעמים הקשיים האלה יוצאים החוצה לא בדרכי נועם".

כשקורה משהו כזה, סוג של פגיעה בילד. האם נכון לדעתך שתהיה התערבות הורית בחברת הילדים, או שההתערבות מנציחה את מעמדו החלש של הילד?
"ההורים חייבים להיות בתמונה, זה מתפקידם כהורים. הדרך לעשות את זה משתנה ממקרה למקרה. זה משהו שצריך להרגיש בהתאם לנסיבות. לפעמים נכון שההורה יהיה בתמונה, אבל מישהו אחר יטפל בסיטואציה, טובת הילד צריכה להכריע את אופן הטיפול. הרבה פעמים המדריך יכול לעזור במצבים האלה. כאשר ישנו חוסר השתלבות במסגרת קבוצתית, העבודה צריכה לגרום לכך שהגורם החזק יזמין את החלש פנימה, לתוך המעגל. בתהליך של החיבור קודם כל מדברים על הדברים, עוצרים את הביטויים של הדחיה שמונעים מילדים מסויימים להשתלב ומוצאים את הדרך לקרב אותם. חשוב להזכיר שההורים, גם בקיבוץ, יכולים ורוצים היום לקבל ליווי מקצועי – כשצריך. הבידוד החברתי, שפעם היה חלק מהאידיאולוגיה הקיבוצית, והאי-סדר שנוצר כתוצאה מהפקעת הסמכויות ההוריות – כל אלה כבר לא קיימים. מאז שהפרטנו את אורחות חיינו, הקיבוץ התאזן, היום הכל הרבה יותר בריא".
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by